לתמיר,

רק בשנה האחרונה לחייך יצא לי להכיר אותך קצת יותר מקרוב.

כאדם עסוק בשגרת חייו ועבודתו, שוחחת איתי תמיד בצורה נינוחה, ענית על שאלותיי, ניסית להסביר את מה שידעת ואת שהערכת, במלוא הרצינות, ההבנה והסובלנות.

במילואים האחרונים נפגשנו שנינו ראשונים בבוקר, בבית גוברין.

העברנו כמה שעות כמעט לבד, בניסיונות ראשונים להתארגנות ובפטפוטים בנושאים "אישיים" שונים.

נדהמתי, התרשמתי ביותר כיצד קיבלת על עצמך משימת פיקוד כה "מוזרה", בצורה כל-כך עילאית. להיות אחראי על עשרות חיילים שאינך מכיר, מילואים וסדירים, עולים וותיקים, מנוסים ושאינם מנוסים, בחטיבה ואוגדה שאין אנו שייכים אליה, באזור שאין אנו שייכים אליו, עם כל-כך הרבה בעיות מורכבות ואילוצים. משימה שאינה מוגדרת כמיועדת לניסיונך הצבאי ובכלל, לחטיבה. ואתה התייחסת למשימה בצורה כל-כך רצינית, עם כל כך הרבה מוטיבציה, רצון ונכונות, עד שהדבקת אותי וגם את רוב האחרים. רציתי לבצע את תפקידי טוב ככל שניתן, אך לא-פחות מכך, רציתי לעזור לך, להקל עלייך, להתחלק במה שניתן, ולהיות איתך.

שש עשרה שנה אני משרת במילואים, בחטיבה. אינני זוכר מ"פ שהצליח ביום הראשון למילואים לגרום לקבוצה שלמה של מילואימניקים, מבוגרים יחסית, לבצע תרגילי פרט וחולייה, ביבש וברטוב, בכזו רצינות, בכזו רמה, ללא טרוניות מהחיילים – והכל בשקט מרשים וסוחף.

מעולם לא ראיתי מפקד שובר את הראש ברמה ובצורה, כפי שעשית אתה, והכל לא על מנת לבצע "רק" את המשימה על הצד הטוב ביותר, אלא במטרה לרצות את אחרוני החיילים, להקל עליהם, להתחשב בכל הבעיות והצרות של כל אחד מהם – עולים חדשים בשירותם הראשון, צעירים, נהגים ועוד רבים אחרים, שמעולם לא פגשת לפני כן.

ראיתי כיצד בעשייה שקטה וחודרת, סחפת אחריך רבים – ממונים, פקודים ואחרים. כך היה לאורך כל הימים הבאים.

רמת הביצוע של כל המשימות שלנו, החל באימונים שלפני התעסוקה, בהתארגנות, בחלוקה ובבט"ש עצמו היו ברמה גבוהה.

בבוקר האחרון דיברנו מספר פעמים בנושאי ארגון כלליים. שיחתנו האחרונה הייתה כעשר דקות לפני הפיצוץ הנורא.

בלוויה שלך בכיתי עם דמעות – דבר שלא קרה לי שנים רבות מאד.

מיד לאחריה חזרתי  לסיים את יתרת ימי המילואים. עשיתי זאת בסטנדרטים גבוהים, ככל שיכולתי, וכנראה אף גבוהים יותר – בגללך, בשבילך, איתך.

אורן כספי

"כשחבר אחד הולך
אי אפשר להחליפו באחר.
נשאר חלל שלא ניתן למלאו"
(אלברטו קורטז)

הזמן חולף…
יום רודף יום
הזמן חולף…
למרות שאתה לא כאן
אתה כאן.
אתה אתנו כל בוקר כשאנחנו נזכרים בך
במפגש ארוחת בוקר עם אמך.
אתה כאן בתמונה שתלויה במשרד שלנו ב"סלימה"
ומשם אתה מביט בנו במבטך החם.
אתה נמצא בחיי בני: כשאנו רואים את התפתחותו בבית הספר
אנחנו מרוצים מהבחירה הנכונה שעשינו, בייעוצך
כשהכנסנו את אודי לחינוך בכפר מסריק, בעזרתך.

תמיר, אתה קיים בתוך אלפי הזיכרונות שלי…
מבט עיניך הקורן
הסבלנות ללא קץ, שבה למדת אותי את העבודה
הרצון התמידי לעשייה שפעם בך,
החיוך האמיתי על פניך,
החום האנושי שהקרנת,
יכולת ההקשבה הנדירה שלך…
להכיר אותך היה משהו משמעותי כל כך בשבילי.
עברת בינינו, והשארת שובל מאיר.

"כשחבר הולך
נותר אוד בוער
שאי אפשר לכבותו
אפילו במי הנהר"
(אלברטו קורטז)

תמיר, תמיד תהיה איתנו
מפני שנתת אהבה
ולאהבה אין גבולות.
באהבה נורמה גרינברג

תמיר!
היה לי ברור שתהיה שם!
היה לי ברור שאתה תהיה שם, ראשון, מוביל, מסתער קדימה!
תמיר!
כבר בפגישתנו הראשונה, אתה סג"מ צעיר בסיירת גולני ואני מפקד הסיירת, שידרת משהו שונה, שהיה מיוחד רק לך. החיוך הביישני, הדיבור השקט והקצר – אשר אצר בתוכו עוצמה כבושה של נחישות, בטחון ומנהיגות – ביטאו משהו אחר. מיוחד.
בשיחות הארוכות אל תוך הלילות הארוכים, הלבנים והמיוחדים ההם, בלטו אצלך שוב ושוב הראייה הרחבה, המעורבות החברתית והצורך לתרום.
תמיד העמדת את ה"יחידה", הקבוצה, הקיבוץ, ובעצם את כל האחרים – לפניך.
בכל פעם בה נדרשת להתייחס לסוגיות ערכיות, טענת ש"זה לא ערכי", והביטוי הזה שלך הפך חיש מהר למטבע לשון אצלנו.
תמיד כשנשאלת, ידעת להסביר שהדאגה ל"אני" ול"עצמי" תבוא תמיד רק אחרי הדאגה לקבוצה, ורק אחרי שהקבוצה תהיה איכותית.
ולכן, היה לך גם כל כך ברור ש"את המשכורת הצבאית מעבירים לקיבוץ", וגם: "ברור שאני יכול להחליף אותך בתורנות השבת" – גם אם זה לא ממש מתאים לי.
למי שהכיר אותך, כמוני, היה ברור שגם את חייך תנהל כך. למרות כל סימני השאלה, לא תהסס לתרום לקיבוץ, תחרוק שיניים. נוכח כל הקשיים תעבוד ללא הנחות, גם תשקיע ברכישת מקצוע הנחשב לאחד הקשים והמסובכים, ובמקביל, בד בבד עם כל אלו, היה ברור שבדרכך הצנועה והשקטה ובטוב לבך, תדע גם לגדל משפחה למופת – אורלי ושלושת הבנים – רועי, גיא ודן. באיזו מסירות והתמדה חינכת אותם ללכת בדרך בה כל כך האמנת! בסבלנות אין קץ, לא חדלת להשקיע בהם את כל מה שהיה לך כל כך חשוב: אהבת האדם, אהבת הארץ וכיבוד הזולת – אלה רק דוגמאות מתוך ים הערכים בהם האמנת ולאורם הלכת והולכת.
תמיר!
היית איש שהצליח לחבר ניגודים ולהפוך אותם לשילובים כמעט בלתי אפשריים:
שילבת בין עובד ואוהב אדמה, לבין פורץ דרכים בהייטק.
שילבת בין איש משפחה מסור ואוהב, לבין קצין וחייל מסור מאין כמוהו במילואים.
ולכן, תמיר, היה לי ברור שתהיה שם!
באותו בוקר מר ונמהר, כשנכנס אותו בן בלייעל לשטח התחנה, לא היססת לשניה. זינקת קדימה והגנת בגופך על חייליך!
כל כך מתאים לך, תמיר! "הקבוצה לפניי". ההתנדבות. הנחישות. הגבורה!
אז אתה שם, תמיר, ואנחנו כאן, גאים בהתנהגותך, המומים, כואבים ומתגעגעים.

אוהב ומתגעגע,
קפלן

תמיר
הימים חולפים להם סביבנו
חורף גשום ואביב ריחני ופורח כבר מאחורינו
הארץ היפה הזאת לובשת צהוב, מחכה לקייץ.

ושוב אנחנו נפגשים ברחבה, מדליקים לפיד
עוצרים לרגע, מנסים לאסוף זיכרון כואב לפצעים שלא מגלידים
כאילו באמת עזבנו אותם כל השנה בצד…

תמיד היינו נפגשים כאן ברחבה
תמהים בחיוך למה דווקא כאן צריך להיפגש
מרגישים ונוגעים בשייכות שלוותה אותנו שנים
תוהים למה זה כל כך חזק מאיתנו?
אני בספקנותי וכעסי משנים על ארץ אוכלת יושביה
אתה באמונתך השלמה והנקיה שאין לנו אחרת.

באנו מאותו הכפר
ינקנו מאותם ערכים
הלכנו באותם השבילים
הזענו תחת אותו המשא
בחשכה גידלנו דורות של נווטים ולוחמים ביחידה
חפשנו שלמות בשאיפה למצוינות שאין בה פשרות
באותו דחף ראשוני להוביל, להיות ראשון בכל מחיר
אני תמיד בספקנותי, אתה בשלמותך העצמית!

נפגשנו שוב במבוכת הכאוס בקרב הבופור
אתה נחשפת והצנעת לכת ביראת כבוד למנהיגות
אני, ברוב זעם, מיהרתי לרחובות, להפר את שתיקת החיילים
להצית את אש המחאה, ברגע שרק יכולתי.

אחרי שנים, הגעתם למושב ודרכנו הצטלבו מחדש
סימן קריאה וסימן שאלה על רחבת הזיכרון.
תמיד אמרנו שצריך להיפגש יותר
שיש לנו הזדמנות נוספת שזר לא יבין אותה
לצקת תוכן מחודש לשייכות המיוחדת
דבק מוזר לשותפות גורל תמוהה
שאפשר ממנה לבנות המון ולנצח כל דבר
תמיד נזפנו בעצמנו על עומס החיים
הדוחק הצידה הכל ואוכל כל חלקה טובה

וכך אנחנו כאן ברחבה ליד הלפיד
חובקים בחום את אורלי, הילדים וכל המשפחה הכואבת
כבר פעם שניה כאן בלעדיך
סימן שאלה ענק מחפש סימן קריאה שנגדע באיבו
זעקה זועמת חנוקה בגרון מחפשת אמת שקטה ואמונה שלמה
שנאספו באכזריות חסרת תוחלת על טרוף מתפוצץ

ואין תשובות לשאלות נוקבות
ואין מזור לכאב ולכעס
רק געגוע אחד שמתמשך
ותחושת החמצה אחת גדולה

סורוקה כותב על תמיר – קטע ממכתב:

הכרותי הקרובה עם תמיר – כשהיינו קצינים ביחידה – באותה תקופה, כשנתיים ובמהלכן גם המלחמה.
כבר כמפקד צוות צעיר, בלט בשילוב תכונות שגרמו להערכה אליו, ולכך שקשה להיזכר בקונפליקטים מולו.
אחראי ושקול, משדר בטחון – אבל לא שחצן. מתלבט ומתייעץ.
על חייליו (צוות נובמבר 81) – מוערך ואף נערץ, וגם אהוב. זה לא מובן מאליו שחיילים בטירונות יחידה בסיירת גולני אוהבים את מפקדם… בוודאי לא לפני למעלה מעשרים שנה, בטרם ימי סרגלי המאמץ ומכסות שעות שינה…
בשעת מבחן – דואג לחייליו, מפגין קור רוח. מתפקד ומשדר שאפשר לסמוך עליו. נתקלתי בכך בכמה הזדמנויות, ביניהן:-
ליל הבופור – הנגמ"ש שלי (נושא מרגמה) ממוקם בריחוק משאר היחידה, במשימת חיפוי. יש בעיות קשר קשות. משום מה, יש לנו קשר עם אחד הכוחות בלבד, המדווח על נפגעים. קשה להבין מה קורה. ירד כבר החושך ואנו חוצים את כפר ארנון. חוברים לאזור פריקת נגמש"י היחידה, פורקים ומטפסים רגלית לכוון המבצר. בדרך פוגשים בהדרגה את הצוותים. כשהגענו מעל העיקול אני פוגש את תמיר. שמחתי לראות אותו. הוא מספר על אבו ורזי ומראה. ניכר בו העצב, אבל הוא ענייני, מתאר בבהירות מה יודע ומה לא.
הצוות שלו – עתודה מתחת לעיקול, באיזור הנחשב חשוד במיקוש. ניכרת הדאגה לחייליו. הצעירים בחיילי הסיירת, באמצע טירונות יחידה. אני ממשיך ואנו נפרדים. בבוקר הצטרפתי לתמיר ולצוות, שתפקידם במסגרת השלמת הטיהור – הטיפוס על המבצר. אמנם מלחמה, אבל הצוות עדיין בטירונות יחידה… תמיר ויוני נותנים לצוות תחושה של תרגיל…

יום חמישי, 10 ביוני. פתיחת ציר הרכס של ג'בל ברוך, מהאנטנה וצפונה. היחידה מובילה, וגדוד 51 מאחורינו. פתיחת ציר הררי, נטול אפשרויות תמרון, ללא הנדסה, שריון ונ"מ – עסק לא נעים. התקלויות עם מסוקי "גאזל" סוריים היורים עלינו טילים, וחוסר בהירות לגבי האויב שמולנו. ארטילריה מעין דרה, ואולי גם קומנדו קרוב. מוטי, סגן מפקד הכח, נפצע. תמיר לוקח פיקוד, אני חובר אליו, ומפנה את הנפגעים למסוק שנוחת לצד הציר. תמיר מארגן את הטור ומוביל אותו בחשיכה שירדה בינתיים, לחבירה עם היחידה, למטה בעמק. אי ודאות לגבי מיקום האויב ומהותו. תמיר, פחות מחצי שנה אחרי בה"ד 1, מוביל בקור רוח טור נגמ"שים, בחשיכה מלאה, בנקודה הכי צפונית בה נמצא צה"ל בגיזרה זו.

והיבט נוסף, במלחמה – חסרים לי חיילים לנגמ"ש. אף אחד לא שש לוותר על חיילים שלו. אצל תמיר אין חוכמות – לא מנסה להתחמק – הוא מקצה מטובי חייליו… ובסוף כל יום – מקפיד להתעניין מה קורה איתם.

אחרי המלחמה, תמיר ממשיך כמפקד צוות, אח"כ – מפל"ג ולבסוף סגן מפקד היחידה, עד השחרור בתחילת 1984.

מדי פעם אנו מבלים תקופות ביחד. במיוחד זכורה לי תקופה כזו בנח"ל גולן, בדרום הרמה, כאשר אני מצטרף לתמיר ולצוות לכוננות ממושכת. אני מגיע לשם בלילות ואנחנו משוחחים לתוך הלילה.
כ"סמך", תמיר, מטבע הדברים, בקשר מתמיד עם אנשי המפקדה. מוצא דרך לשלב בין אי-ויתור על הדרישות כמפקד, ובין מתן יחס טוב ובעיקר הוגן ו"בגובה העיניים", ללא שמץ של התנשאות. ניכר שהאנשים יודעים להעריך זאת.

אחרי השחרור מהצבא ואחרי שאורלי ותמיר מתחתנים (אחד הביצועים המוצלחים של קפלן…) אני מרבה לבקר בביתם בקיבוץ. מלווה מקרוב את הבעיות וההתלבטויות: לינה משפחתית, לימודים, עזיבת הקיבוץ, תפקידים במילואים…

תמיר, כדרכו, מתלבט, מתייעץ ובוחן כל דבר. מתעניין מאד בטכניון ובאפשרויות הלימוד השונות. ההחלטה על מכינה ובעקבותיה לימודי הנדסת חשמל בטכניון, כשאתה בעל משפחה – בחירה שקשה למצוא קשות ממנה. תמיר לא מלקק דבש, אבל מתגבר על כל הקשיים בחריצות האופיינית לו כל כך.

אחרי המעבר לבן שמן, אנחנו נפגשים בתדירות נמוכה בהרבה, אבל כל פגישה כזו משאירה אצלי תחושה שהקשר טרי וחזק. תמיד יש על מה לדבר ולהתייעץ.
שתי פגישות כאלה חרותות בזכרוני במיוחד:
חנוכת האנדרטה לנופלי הבופור במטולה – תמיר מגיע עם רועי. זה היה אחרי תקופה מאד ארוכה והמון סנטימטרים מאז הפעם הקודמת שראיתי את רועי. תמיר ראה את ההפתעה בעיניים שלי וחייך חיוך שכולו גאווה.
פגישת מחזור בהעוגן – תמיר סיפר שקיבל בדיוק צו 8, בסבב השני של "חומת מגן". היתה לי הרגשה שהמילואים היו עבורו מסגרת הגשמה והתנדבות – המשך המסורת המשפחתית והחינוך שקיבל, שהפכה אולי להיות עוד יותר חשובה אחרי שעזב את הקיבוץ.

את הידיעה שתמיר נהרג, קיבלתי מוקדם יחסית, תוך הסתייגות שזה לא ודאי – שהשאירה פתח של תקווה. מהיכרותי הטובה עם קור הרוח ושיקול הדעת שלו במצבי לחץ, לא הסתדרה לי הסיטואציה של הסתערות על מחבל מתאבד, אלא בנסיבות מסויימות: צורך בהתערבות מיידית, להצלת חיים. רצתי לעמדת האינטרנט הקרובה (הייתי בעבודה) וקראתי עדויות ראשונות, מהן הצטיירה תמונה של חשוד כמחבל-מתאבד, ששני אנשים כבר במאבק פיזי איתו. הבנתי מייד, שאם תמיר היה שם, שומע את הצעקה לעזרה – הוא ירוץ מייד להציל חיים. אי אפשר אחרת…

כשראיתי את הכמות העצומה של אנשים (אלפים), שהלכו קילומטרים בשדות של כפר מסריק לבית הקברות, בלוויה של תמיר – לא יכולתי שלא לחשוב על כך שיש פה תופעה עם עוצמה, שהפתיעה אותי.

העובדה שתמיר, שפעל ב"מעגלים קטנים", ולא היה דמות ציבורית מוכרת, זוכה לכזו הערכה רחבה, נתפסת אצלי כמחמאה לחברה שלנו. ביטוי של איכות וערכים בתוך הציניות היום-יומית.

יגאל סורוקה

דברים לזכרו של תמיר, שנאמרו ע"י ידידו משה קפלינסקי

"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת…
לא אשתוק, כי ארצי שינתה פניה, לא אוותר לה,
אזכיר לה ואשיר כאן באוזניה,
עד שתפקח עיניה…"
כך כתב אהוד מנור, באחד משיריו היפים.

תמיר לא שתק, אלא האמין ועשה למען הארץ שכה אהב.
ואם שתק לרגע – הייתה זו שתיקה רועמת, שאמרה כל כך הרבה.
שתיקה שעצרה בחובה עוצמה כבושה, אמונה ברורה בצדקת הדרך ולעיתים אמירה חדה של ביקורת שלוותה ישר בצעד מעשי של הובלה בכיוון הערכי והראוי.

הכרנו בימי המלחמה בלבנון. תמיר – מפקד צוות צעיר ויפה תואר, בסיירת גולני, ואני – מפקדה. כשחזרנו ליחידה, לאחר המלחמה, אל המיטות המיותמות והארונות הריקים של הנופלים – התחושה היתה קשה, קשה מאד! אני זוכר את השיחות עם חבורת הקצינים על "מה הלאה, איך קמים וממשיכים?…" את השתיקות ואת העיניים שאמרו הכל. בלילות הארוכים ההם, קולו השקט של תמיר היה תמיד ברור ובוטח, מסמן ומתווה לכולנו קו ברור של ראייה רחבה, נכונות להקרבה אישית למען הכלל, למען הקבוצה, למען כל מה שכל כך האמין בו.
כשמנחם רייך (המכונה "מלמל") ז"ל נהרג, היה זה כה אופייני לתמיר – להתייצב, לשנות תוכניות אישיות שחלם עליהם ולהישאר כסגני לתקופת קבע נוספת. סמכתי עליו ללא רבב. – ברגעי קרב ובין המבצעים – נועצתי בו ונעזרתי בו. למרות הבדלי הגיל– הערצתי אותו, את בגרותו ואת צניעותו.

20 שנים חלפו מאז ועד אותו בוקר יום ראשון המקולל, ב- 27.10.02, בו נהרג תמיר. 20 שנים בהם היה תמיר עבורי חבר וסמל ההולך לפני המחנה ומייצג את כל הראוי והיפה שנותר בנוף המשתנה של החברה הישראלית. איש של ניגודים, שיצרו שלם אחד כל כך בולט, כל כך נשגב, וכל כך מיוחד.

למרות כל הקשיים הוא הצליח ללמוד מקצוע קשה ומסובך ולהצטיין כאיש היי-טק, אך נותר קשור בנימים של דם לקיבוץ ולאדמה שכה אהב.
הוא הקים משפחה למופת, היה לאורלי בעל אוהב ומסור ואבא שאין שני לו לרועי, גיא ודן.
במקביל הפך גם להיות מפקד מצטיין במילואים והמשיך בשירות בהתנדבות שזרמה תמיד בעורקיו גם אחרי גיל הפטור וכרגיל, במסירות יוצאת דופן.

תמיר היה דעתן וידע להילחם על אמונתו. למרות עמדותיו הפוליטיות, שהיו ידועות לכולנו, הוא האמין כי השירות הצבאי הוא חובה וזכות, שמעבר לכל מחלוקת פוליטית. הוא תבע מהאנשים לתת את המקסימום אליו הם מסוגלים, איש איש בדרכו ואמונתו.
כך מצא עצמו באותו בוקר של יום ראשון – מוביל חיילים למשימות הגנה במרחב השומרון, כי זהו הצורך הביטחוני – לכן הוא שם כרגע. כך היה תמיד – מוביל, יוזם, חדור ערכים ואהבת הארץ. צנוע מאד, אך נחוש ומלא בטחון המקרין על כולנו –
כך היה בחייו וכך גם במותו.

אני נזכר באותה ישיבת הערכת מצב כשנכנס הפתק על פיגוע ההתאבדות בתחנת האיסוף באריאל ואחרי כמה דקות ארוכות נכנס פתק נוסף בו רשומים שמות הנופלים ואני מתקשה להאמין. חשבתי שזה נגמר, שהחבורה שלנו מהסיירת עשתה את שלה וסיימה לשלם את המחיר, מחיר כבד מנשוא. אך מציאות חיינו בארץ הזו כנראה רצתה אחרת.
במותו, כמו בחייו, תמיר היה ראשון בהובלה, בהסתערות, ברצון להגן על חייליו, אפילו במחיר חייו!

אורלי והבנים- רועי, גיא, ודן, גיורא ויהודית, עמית, גלי, משפחת מסד, משפחת בן דיין, אנשי כפר מסריק, אנשי בן שמן, חברים ואורחים נכבדים.
תמיר היה איש שורשי, עובד ואוהב אדמה. משהחליט להשתקע כאן, בבן שמן, וכאן לבנות קן למשפחתו שהייתה מאור חייו, הוא עשה זאת מתוך אהבה ובחירה והיה שותף מלא בחיי הקהילה במושב.

ההחלטה להקים כאן מרכז פעילויות וספורט על שמו, מרכז שוקק חיים המשלב טבע וספורט עם חיים קהילתיים, ראויה למורשתו ולדרך בה האמין ובה הלך. לא נותר לי אלא לחזק את ידי כל העושים במלאכה החשובה הזו ולהודות לכם על פועלכם.

נתן אלתרמן כתב על היומיומיות של הזיכרון של מי שאיננו, ואבקש לסיים בדבריו המשקפים נאמנה את תחושותיי ואת תחושת כל החברים מהסיירת.

עוד זכור נזכרך כל רעיך גם יחד,
עוד באמצע מלאכתנו נרגישה פתאום
את מאור מבטך בתביעה לא נשכחת,
במזיגה נדירה של פקחות ושל תום.

שא תודה, לב אמיץ ונשמה מסוערת
איש לוחם ובונה. בה נתיב עד תומו.
ואשרי החקוק עלי לוח בחרט
גם בקרב רעיו, גם בקרב עמו.

28.10.07

תמיר

5 שנים, 1825 יום ועוד שעות, דקות, שניות אין סופיות של זיכרונות, צער והתמודדות.

5 שנים חלפו, עברו, זחלו ואנחנו חיים! קמים בבוקר, עובדים, לומדים, מטיילים, חולמים ואף חוגגים אבל
אתה אינך!

כל כך חסר עד שלפעמים נראה שאתה בכל זאת כאן, שהיית כאן רק לפני רגע, כאילו קרה הכל אתמול, קולך השקט חצי שותק הנשמע מעבר לטלפון, כניסתך המרשימה בדלת, החיוך הביישני שלך כשהיינו נפגשים.

ואז אני מבינה שאלו הם "קמצוצים" של זכרונות, של געגוע לדברים קטנים שלא יחזרו לעולם.
הם "מתפרצים" בלי שום הכנה, ככה סתם כשפוקחים את העיניים בבוקר, בעבודה או סתם בנסיעה, דווקא בכל מקום בו מתקיימת שיגרה המעצימה את חסרונך.

געגועים קטנים שמתאספים לגעגוע גדול,
זיכרונות מתוקים של רגעים קטנים אשר מעוררים בגוף געגוע שפוצע! שמקלף בכל פעם שכבה קטנה בכל מיני אברים בגוף.
לפעמים זו היד, לפעמים בקצה הרגל, פתאום הראש ופתאום זה נעלם ואז שוב מגיע יוצר מחנק בגרון עד שחייבים לצעוק או לבלוע, זורם בדם מחלחל ומציף את חדרי הלב.

ואת מה שמצטבר שם עמוק בתוך החדרים, המעברים והפינות אותם כבר קשה לסלק ובעצם לפעמים לא רוצים לסלק כי רוצים לזכור ולהזכיר, לחוש אותך ואת פועלך עוד קצת לעוד רגע…

סיטואציה מוזרה: מצד אחד רצון לזכור כל דבר, את כל הזיכרונות הכי הכי קטנים בהם אנחנו נאחזים והם אלה שאותנו מחזקים ומצד שני הם אלה שמעוררים את הכאב העצום ותחושת הצער על האובדן הגדול.

תמיר,
השארת אותנו כמהים וחולמים וכל כך חסרים.
עם לכתך הפתאומית השארת לנו שעור, שעור שאף אחד לא הכין אותנו אליו קודם ובנוסף גם שעורי בית, שעורים קשים שהם בלתי ניתנים להשלמה או לפתרון סופי אבל הקושי שבהבנתם, הנסיון להשיג מטרות דווקא מתוך הקושי וביחד איתו לצעוד שלובי זרוע לנצח, הם הכוח שאתה, במלוא אישיותך המיוחדת ועוצמתך נתת לנו!

כי כך גם נרצה לחנך את ילדינו, שלא מוותרים, שניתן להשתמש בכאב, בכעס, בצער ובאובדן גם כמנוף לצמיחה ולהעמקה, לתיקון והשלמה ולמבט שונה על חיינו.

והמשפחה שלך, שהיא המשפחה שלי, אכן לא מוותרת, נלחמת, מתגברת, תומכת ומתמודדת.
כל יום אני מתעוררת ליום חדש בו אני מגלה שוב את תעצומות הנפש והכוח של הקרובים לך בהתמודדות היומיומית עם חסרונך, כל אחד בדרכו, כל אחד בזמנו.

אורלי היקרה, זקופה ותמירה אשר בסופו של כל יום נשארת היא לבד עם החלומות וההנאות עם הקשיים שעולים וצפים והשיגרה הכל כך תובענית ומורכבת. מקבלת לבדה את ההחלטות, שומרת בעוז ובקור רוח על הגבולות, מתהלכת על חבל דק ועדין- לא ליפול, לא למעוד, לשמור שהכל ימשיך ויתקיים על הצד הטוב ככל שניתן ומתאפשר.

יהודית וגיורא, ניתנה לי הזכות להיות חלק מהמשפחה ואתם עמוד האש שלי. דרככם המיוחדת להמשיך לחיות ובכל יום מחדש לזכור ולהזכיר, לדבר ולגעת באופן שהפרחים בסביבתכם לא יקמלו מחזקת אותנו, מעודדת ומאחדת.
מעצם היותכם אתם לא מתפלאת אני שתמיר ודמותו השאירו בנו כל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים להתגאות וללמוד מהם.

מקווה שיהיה לכולנו הכוח לתת לכם את הכוח להמשיך בדרככם המיוחדת והרגישה לתת, למעננו ולילדינו.

השמש ממשיכה לזרוח בכל יום אבל קצת אחרת…
5 שנים, ימים, שעות, דקות ושניות אין סופיות של התמודדות וזכרונות וגעגוע ענק!

חמש שנים עברו מאותו יום נורא, בו נפל תמיר. באותו יום הגענו לקראת צהריים מבילוי סוף שבוע בחו"ל. אז נודע לנו שהיה פיגוע באזור אריאל ושלושה חיילים נהרגו. בהגיענו לשדה התעופה בן-גוריון, התקשרנו להודיע שהגענו, ואורלי סיפרה לנו שתמיר נסע לאריאל בבוקר והיא לא מצליחה ליצור איתו קשר. מייד נסענו מהשדה לבן-שמן, והגענו יחד עם נציגי הצבא שבאו להודיע על נפילתו של תמיר. מאותו רגע השתנו חיינו.

במקום לחשוב על העתיד, התחלנו לדבר על העבר. במקום התקוות, החלומות והתוכניות, באו הזיכרונות והתמונות על אותן 41 שנות חייו של תמיר – מהילדות, הנעורים, הצבא, תקופת ההתבגרות, הנישואים, לימוד מקצוע, אבהות, עד לפגישה האחרונה לפני נסיעתנו, ושיחות הטלפון האחרונות לאחר שכבר יצא לשירות המילואים האחרון.

והשאלות המנקרות: איך זה קרה, ולמה ומדוע? למה דווקא תמיר, ואולי זה רק חלום, ואולי זה עוד ישתנה…

המפגש עם החברים של תמיר (שרבים מהם נמצאים כאן איתנו), שליוו את תמיר לאורך כל השנים, בתקופות שונות של חייו, הדיבורים והסיפורים על אירועים שונים, הוסיפו לנו פרטים רבים, עליהם תמיר לא דיבר ואף פעם לא סיפר. למדנו על מסירותו הרבה לפקודיו, על ההבנה שגילה לבעיותיהם,  ההתחשבות במצוקותיהם, והפתרונות שמצא כדי להקל עליהם. יחד עם זאת הקפיד על המשמעת, והוביל את היחידה עליה פיקד, לביצוע קפדני ומלא של המשימות שעמדו בפניו.

חייליו, בעת מלחמת לבנון הראשונה, ציינו כי חשו את הדאגה האבהית שהעניק להם, שיקול הדעת, הזהירות והרגשת הביטחון שהישרה עליהם.

המבט אל העבר, הרצון לאסוף את כל הפרטים והתמונות – על מה שהיה במשך כל השנים, ההצלחות, ההישגים וגם הקשיים והמשברים – מעסיקים אותנו הרבה, אבל גם מעודדים ומחזקים.

תמיד מלווה אותנו המחשבה: מה תמיר היה אומר על כל הדברים, איך היה מגיב? אם היה רואה ושומע,  ודאי היה מבטל את הדברים שנאמרו עליו. הצניעות והביישנות היתה תמיד מעמידה  אותו, ואולי גם אותנו, במבוכה רבה. אבל היום זה כבר עניין רק שלנו, ואנו מנסים לתעד כל תמונה, כל אמירה, כל זיכרון. ברור לנו שתמונות חדשות כבר לא יהיו, מפגשים נוספים עם תמיר כבר  לא ייקרו… נשאר רק לשחזר את שהיה, להתרפק על זיכרונות העבר ולהתגעגע אל הדמות היפה, הגאה, האמיצה והישרה של תמיר, ולהנציח את זכרו ככל שניתן. רבים סייעו לנו בכך במשך השנים מאז האסון.

תמיר נהרג בהיותו בשירות מילואים ועל כן המסגרת המאמצת והמסייעת ביותר היא המסגרת הצבאית. מאד התרגשנו כאשר סיירת גולני, בה שירת תמיר 20 שנה ויותר לפני האסון, אימצה אותו אל חיקה, ומצאה לנכון לכלול אותו בין נופליה ולהזכיר אותו בטקסי הזיכרון שלה. ויותר מזה – לספר עליו ללוחמי הסיירת המשרתים כיום, ואף לשלב את זכרו בפעילות אימוניה – מפקדי הסיירת מזמינים אותנו, לפני תחילת התרגיל המסכם, הנקרא על שמו של תמיר, לספר עליו, לתאר את דמותו ואת קורות חייו.

ואזכיר את דברי מפקד הסיירת שנאמרו בטקס יום הזיכרון האחרון:

"תוהה אני, מהי דרך ההנצחה הטובה ביותר – הנצחה מלשון "נצח". הנצח הוא לתמיד. מהו הנצח אותו אנו מסוגלים לקחת מכל לוחם שנפל ולהעבירו להווה ולעתיד.

במציאות המורכבת אותה אנו חיים, מלקטים אנו את הנצח הפרטי של כל אחד ואחד, והופכים אותו להווה מוצק וחי, שוזרים את חיי הלוחם מהעבר, עם חיי הלוחם בהווה.

זו היא המשמעות האמיתית של הנצחה. במעשינו, בחיינו אנו יונקים מהעבר, ומנציחים את האנשים, את החיים, את החברות, הנחישות, האמונה בצדקת הדרך, דרך של הגנה על המולדת. הזיכרון הוא הנותן לנו את הכוח והרצון להמשיך קדימה. הזיכרון הוא מקור עוצמתנו. לוחמינו הצעירים – מיום גיוסם – לומדים שמאחורי כל אימון, תרגיל, עומד אחד מחללי הסיירת – על שמו נקרא התרגיל, ומכח אורח חייו ודרכו – המסע יוצא. בדרך זו מטמיעים אנו בלוחמינו את זכר יקיריכם, וכך אנו – מפקדים ולוחמים – לומדים את הנצח של הנופלים".

אנו בחרנו בדרך שחשבנו שהיא המתאימה והראויה – לזכור ולהנציח את זכרו של תמיר – במכלול פעילויותיו ומעשיו ובדמותו – כפי שאנו מכירים ואוהבים. וכך הקמנו את האתר לפעילויות וספורט במושב בן שמן, שתמיר יזם בשנותיו האחרונות, וכל-כך רצה בהקמתו. האתר אכן פועל ומרכז נוער וילדים רבים, המשחקים, מתעמלים ונהנים להשתכשך במימי המזרקות. מרכז זה מהווה גם מקום מפגש והתכנסות של חברי המושב באירועים שונים – בחגים ובימי זיכרון.

מקיימים אנו ימי ניווט לזכרו של תמיר, שאהב מאד לצאת לטיולים בטבע, להכיר אזורים ואתרים חדשים, ליהנות מהצמחייה ויופייה, לנווט בשטחים הרריים, ולמצוא את הדרך הנכונה ביערות, בגבעות ובגאיות.

לאחרונה זכינו למזכרת מפעילותו של תמיר בעבודת הפיתוח בחברת אינטרקיור, בה עבד בתקופה האחרונה לחייו, כשהחברה הגבירה את פעילותה והפכה לחברה ציבורית, בעלת ערך משמעותי, וגם כיבדה את זכותו ושמרה על חלקו של תמיר, כמהנדס מחלקת הפיתוח של החברה.

עם השנים, אוספים אנו כל פיסת מידע על פעילותו של תמיר, כל קשר עם אנשים, שהיו איתו באיזה שהוא שלב של חייו, ומספרים עליו דברים נוספים שלא הכרנו והפכו עכשיו כה חשובים ומשמעותיים לנו. קשה להשלים עם העובדה שיותר כבר לא יהיו אירועים שתמיר יהיה שותף בעשייתם, שהחלל , שנוצר עם לכתו מאיתנו, הוא לתמיד. שהמציאות אינה ניתנת לשינוי. ועל כן, מתוך הזיכרון, מתוך המחשבות הרבות והרצופות על תמיר, מנסים אנו להמשיך את העשייה – במידה מסויימת איתו, בדרכו, אבל בעצם – לזכרו.

משתדלים אנו, ככל  יכולתנו, לסייע במקום שחסרונו של תמיר כל כך מורגש. אבל כל שנעשה למען אלה שכה זקוקים לו – אינו יכול, ולו במעט שבמעט – להקל על כאב האובדן של תמיר.

לעיתים מהרהר אני על חלקי בעיצוב אישיותו ודמותו של תמיר, מה היתה השפעתי עליו, והאם ניתן ונכון היה לנהוג אחרת. לכאורה זה כבר לא חשוב, וודאי לא משנה, אבל השאלה והמחשבה ילוו אותי לעד.

עברו חמש שנים בלעדיך, תמיר, ואנו נוסיף ונשמור אותך איתנו בכל אשר נעשה ובכל מקום שנהיה.

אוהבים ומתגעגעים מאד,

אמא ואבא

תמיר –

6 שנים חלפו בלעדיך.

אני מסתכלת על הילדים שלי ונזכרת איפה הם היו לפני 6 שנים ואז אני מרגישה הכי חזק את משמעות הזמן הזה וזה המון:

עמרי, הגדול, היה בתחילת כיתה א' ועוד לא ידע קרוא וכתוב והנה היום הוא כבר נער מתבגר בכיתה ז'.

עידו, היה כמעט בן 3 כשקרה האסון. השבוע שאלתי אותו אם הוא זוכר אותך והוא הסתכל עליי בעצב ואמר: "לא אמא הייתי רק בן 3, אני מכיר את תמיר רק מהסיפורים".

ועילם, הקטן, שיודע כי היה לו דוד גיבור, בכלל נולד למציאות העצובה הזאת והוא אומנם יודע עליך הרבה אבל רק מהתמונות והסיפורים.

ולמרות ואולי על אף הפרספקטיבה הזאת של הזמן עדיין אני מתקשה להשלים עם הסופניות המוחלטת הזאת. אין יום שאני לא חושבת עליך ועל מה היית אומר בכל מיני הזדמנויות ומצבים, אילו היית נוכח בחיים שלנו.

אני עדין מסרבת בתוכי לקבל את התואר המפוקפק של "אחות שכולה" ומנסה להתנהל כאילו כלום. בד"כ זה מצליח, אבל לפעמים, במקומות החלשים, קורה גם שנשברים…

העונה הזאת של הסתיו, שמכל העונות תמיד מרגישה לי עצובה, קיבלה מאז אותו יום נוראי גושפנקה לעצבות גדולה יותר.

אני נזכרת בביקור האחרון שלך בקיבוץ, כשבועיים לפני האסון, כשנפגשנו כולנו לחגוג ליובל יום הולדת 4. אנחנו הגענו מוקדם יותר כדי לצאת לקטוף כותנה עם הילדים וכשהגעתם עמרי הראה לך בגאווה את הכותנה שקטפנו. אתה בתגובה אמרת: "חבל, רציתי גם אני לבוא יותר מוקדם כדי להראות לדן את הקטיף, אבל כנראה שנצטרך לדחות זאת לשנה הבאה"…

המשפט הזה מהדהד לי בראש בכל פעם שאני נוסעת בכבישי הגליל ורואה בצידי הדרך את שדות הכותנה, ואני מרגישה שהנה עוד משהו שכבר לא תעשה ועוד הפסד לילדייך היקרים.

יחד עם הכאב הגדול, חשוב לי תמיר שתדע, שכל קרוביך היקרים – אורלי, הילדים, אמא, אבא, עמית ואני בחרנו ב"חיים" ואנחנו משתדלים לדבוק בבחירתנו זאת. ואני משוכנעת שאתה מסתכל עלינו מלמעלה וגאה בכולנו על הדרך והמאמץ.

אז גם בשנה הקרובה, נמשיך, לצד ימי הזיכרון והאזכרות, לחגוג ימי הולדת לילדים ולהורים שיציינו השנה 70, לעבוד, ללמוד, לבלות, לצחוק, לשמוח, לכעוס, להתגעגע וגם לבכות…

שלך בעצב ובגעגועים,

גלי

לכל אחד מאיתנו כאן, יש את תמיר שלו.

המפגשים, הזכרונות והחותם שהקשר איתו הותיר בכל אחד מאיתנו.

בי, הקשר עם תמיר הטביע חותם עמוק ונעים של חברות והערכה גדולה מאוד.

אני חושב שראיתי אותו בפעם הראשונה כשהוא היה אחרי טירונות בסיירת ובאתי לבקר את יאיר פרוכטר זכרונו לברכה, בן הצוות שלו ובן קיבוצי, שנינו היינו היחידים מהקיבוץ ששרתו בסיירת ובגולני בכלל.

אבל המפגש המשמעותי עם תמיר היה כשתמיר היה סמ"פ של שי בסיירת כרמלי ואח"כ כשהיה מפקד הסיירת מאוד התהדקו יחסינו. פגשתי אדם מעולה, ישר מאוד, ערכי, בעל בטחון רב שאיפשר לו לבטא הרבה רגישות, אדם שמאוד עומד על דעתו הישרה תמיד וחסרת הפניות. (היו לנו אז הרבה שיחות והתייעצויות שאני זוכר היטב את רוחן).

כל הטוב שבערכים "השומריים" והקיבוציים התממשו בתמיר. כל פעם שפגשתי בו ראיתי את ההתגשמות של כל הדברים הטובים שהיו בחברה הזו ובחינוך הזה, למרות שזה כבר היה אחרי שנתגלעו סדקים והגשמת האמונות קצת התערערה.

המדהים היה המפגש עם היושר, האיכות האנושית, המידות, האכפתיות מכל דבר שקורה בחברה, במדינה. הפתיחות והיכולת לצאת מהבועה המנטאלית בה הוא גדל. כולנו גדלנו בבועות סקטוריאליות, הבועה של תמיר הייתה יפה ונעלה; ערכי הקיבוץ, השומר הצעיר, סיירת גולני, פלס"ר 165 כרמלי, בן שמן וכו'.

אבל תמיר היה הרבה מעל זה. תמיד הייתה פתיחות, סקרנות, הקשבה, ללא התנשאות מתגוננת שאפיינה כמה חברים שלנו מהקיבוץ.

כמובן הוא היה מפקד מעולה, ישר כל כך, וכל כך לא פוליטיקאי… בקיצור, כל מה שאנחנו כל כך חסרים כאן עכשיו.

גם האופן שבו הוא נפל היה כל כך אופייני ו"תמירי", לעשות עוד תפקיד אפור ונטול הילה אחרי מפקד הסיירת. לצאת לתעסוקה אפורה באבטחת ישובים- שלא ממש היו בלב ההזדהות האידיאולוגית שלו. (אבל זה מילואים וזה צבא של כולנו, במדינה של כולנו, מעבר לחילוקי הדעות…)

לזהות ראשון שמדובר בחשוד, להסתער בידיים חשופות באומץ, בלי חשבון. אולי כדי לא לפגוע בספק חף מפשע, אולי כדי למנוע את הפיצוץ. עם כל כך הרבה מסירות, ולהציל כל כך הרבה אנשים- זה מאוד "תמירי".

אין לי ניחומים לאורלי, לבנים, לגיורא ויהודית והעצב והחסר כל כך גדול. תמיר לא איתנו, אבל המידות שלו וההקרנה של דמותו נשארים איתנו ואני מקווה שנשכיל לשאוב מדרכו כוח להמשך הבניה והעשייה ברוח הערכים שלו. ושנעשה הכל שלא לפקשש את הציווי שהותיר לנו תמיר-  שנהיה אנשים טובים יותר, ושנעשה הכל לבנות כאן חברה סולידארית יותר, אחוותית ואוהבת יותר. ושנהיה ראויים לתמיר ולמשפחה, שנתנו יותר מהכל כדי שנוכל לבנות כאן בית כזה שאליו התגעגעו וכיוונו כל הדורות שלפנינו.

יהי זכרו ברוך

הושע פרידמן בן- שלום

מח"ט כרמלי

תמיר,

שש שנים חלפו להן, שנים של נצח

שש שנים של מחשבות ותהיות…

המלחמה האחרונה והתעסקות בה אחרי,

ובמיוחד סיפורו של רועי קליין ז"ל

החזירו אותי אחורה לשיחות שלנו על עתיד הצבא והמדינה

נזכר אני במה שהטפת לי בפגישה הראשונה כי…

אנחנו נצטער על כך בבוא היום""

ו"זאת הסיבה שאני מתנדב ועדיין ממשיך במילואים" כך אמרת לי

וכך גם קרה…

תמיר, במלחמה האחרונה

חסרו, בחלק מהמקומות, אנשים כמוך וכמו ארז

אך גילינו שיש עדיין שרשרת קצינים מאותו זן!

כמו אייל, כמו רועי קליין ז"ל, כמו כהנא ועוד…

היה שלום המפקד, הלוחם, חבר לנשק ולחיים!

משפחת מסד: גיורא, יהודית, אורלי והילדים,

גלי, עמית ומשפחותיהם –

מצ'ילה אני שולח את תנחומי ביום זה

לכם ולכול המשפחה והחברים שאתכם ביום כואב זה.

מי יתן ולא נדע צער,

ברעות,

יואלי אור – אל"מ, נספח צה"ל צ'ילה

27.10.10

"אין פרידה מבן שנפל" – כתבתי בסיומו של ספר חייו של תמיר:

"הפגישות והשיחות עם החברים הרבים, הסיפורים ודברי ההערכה של החברים לצבא, לעבודה, לחיים – מחזקים את הזיכרונות, מחדשים את ההיכרות, מגבירים את האהבה ואת הכאב, אבל גם מעודדים להמשך עשייה.

עם הזמן הזיכרונות חוזרים והקשר מתחזק ומתהדק.

גם כשלא מדברים, השאלות עולות, המחשבות חוזרות וממלאות, והתמונות רק מתחלפות, אך אינן משות מהעיניים, גם כשהן דומעות, או עצומות.

עם הזמן ביטויי הכאב והצער מופנמים, אך הם יותר עמוקים ויותר חזקים.

הגעגועים גוברים ולעולם לא נפרדים…"

ורק השאלות חוזרות וחוזרות, אבל אין להן תשובות וגם לא יוכלו להיות:

מה תמיר חשב – אם חשב באותם רגעים אחרונים לחייו?

ואם יכול היה – מה היה חושב עכשיו?… וכיצד היה מסתכל על מה שקרה מאז?…

שאלות ומחשבות קשות וכואבות עולות בנושאי השכול והחיים, הקרובים והאוהבים.

בדברי הימים של אלה שנפלו – מסופר על מפקדו של תמיר, בהיותו עוד בסדיר – רס"ן גוני הרניק ז"ל, שנפל בקרב על הבופור, בטיהור התעלה האחרונה. ובכיסו מצאו את שיר המחאה של נתן זך על "החרטה"…

(וכשנודע על כך לנתן זך, הוא הקדיש לו שיר חדש ובו שואל: "מה הניע אותך לקחת איתך, בין חפציך, דווקא את השיר על המת?" והוא מוסיף "ממך ומחבריך אני לומד את אומץ הלב…" ומסיים: "אשתדל להיות ראוי לך…"

האם יש חרטה? … ומה היא הגבורה?…

חרטה על מה שלא זכינו, ולא נזכה כבר לעולם, וגבורה על נתינת הדבר היקר מכל –  החיים עצמם –  למען כולנו.

ומעבר לכך – האם נהיה ראויים לעשייתך, לדמותך, בחיינו אנו, בהעלאת זכרך, ובאהבתנו לך ללא גבול?…

הרבה קרה והשתנה מאז הליכתך. אין צורך לפרט כאן ועכשיו, כי הרי על כך אנחנו מספרים יום יום ושעה שעה.

השתנינו – גדלנו, התבגרנו, התחזקנו – אבל בלב קצת נחלשנו. וכפי שהבטחנו בינינו ולעצמנו – נמשיך כך, נהיה איתך ואתה תהיה איתנו.

אוהבים ומתגעגעים – ההורים וכל המשפחה.

"נזכור את תמיר"

אני סגן אודי גרימברג קצין בצבא ההגנה לישראל מזה כשנתיים וחצי עומד כאן מעל קברו של תמיר ורוצה לציין את המשמעות של תמיר בחיי.

את הקשר שלי לתמיר מצאתי דווקא עם השנים ועל ידי אמא שלי ואימו של תמיר-יהודית.
אמא תמיד אומרת שהיה לה פריבילגיה לעבוד איתו.
היא מספרת שהיא הכירה בן אדם צנוע, חכם, אנושי, שיודע להקשיב, אבל לפני הכל בן אדם טוב עם חיוך על פניו תמיד.

באותה תקופה שאמא עבדה עם תמיר אני הייתי בן שנתיים, הוריי חיפשו לי מסגרת חינוכית להמשך חיי, ותמיר היה אחראי באותה תקופה על החינוך בקיבוץ. הוא הסביר להורי מה זה ללמוד במסגרת קיבוצית.
בעזרתו נכנסתי בגיל 3 ל"גנון תמר" בקיבוץ ומשם המשכתי את כלל שנות הלימודים במסגרת הקיבוצית.
הייתי בגנון עם גיא בנו של תמיר עד גיל 5 לערך ושיחקנו יחידו רבות.

לפני כארבע שנים ביום אזכרתו לשנה ה-7 לנופלו של תמיר קראתי מכתב שאמא שלי כתבה לו.
באותו מעמד הרגשתי משהו משמעותי בתוך ליבי, והחלטתי להעביר את סיפורו של תמיר הלאה. רציתי לספר את סיפורו לכמה שיותר אנשים לאור העובדה שתמיר בשבילי הוא דמות למופת שמהווה דוגמא אישית והקרבה למען פקודיו, הרגשתי שאנחנו חייבים לזכור את סיפורו של תמיר.
תמיר עובר איתי את כל השלבים במסגרת הצבאית- מקורס היסוד, דרך קורס הקצינים, לאחר מכן בתפקידי הקודם שביצעתי במפקדת חטיבת הצנחנים, ועד היום בתור מפקד צוות בבית הספר לקצינים- בכל מקום אני מעביר שיעור על דרכו של תמיר בצבא ועל אותו אירוע של הפיגוע באריאל.
התמונה של תמיר תלויה אצלי במשרד ועוברת איתי לכל יחידה חדשה. הרבה אנשים שעוברים במשרד שואלים אותי מי נמצא בתמונה ובאותה נשימה אני מספר על תמיר, הם מתפלאים מסיפור הגבורה בבופור, ועוד יותר על הגבורה הכבירה בעת הצלת חייליו באותו יום כואב כאשר נפל במילוי תפקידו.

הייתי ילד קטן כשהכרתי את תמיר ושמעתי עליו הרבה.
האסון של תמיר קרה כשהייתי בן 11, כשקראתי בפעם האחרונה מעל קברו הייתי בן 18, ממש רגע לפני הגיוס לצבא. היום אני בן 22 ומוביל צוערים בקורס הקצינים להיות הדור הבא שיוביל את צבא ההגנה לישראל, ממש כמו שתמיר עשה בתפקידו.

בצבא ובקורס הקצינים אנחנו שמים דגש על ערכים כגון חובת התפקיד, אחריות, שליחות, אהבת הארץ, דאגה לפקודים ועוד. לפי השיחות שלי עם אמא ועם יהודית, תמיר היה פשוט בן אדם כזה, שהוביל את הערכים הללו- מתוקף כך אני רואה את החשיבות המשמעותית של ציון סיפורו.

עברו כבר 11 שנים מאז שהוא לא איתנו, אבל יש הרבה זיכרונות מתמיר, והזיכרונות נותנים לנו להרגיש שהוא איתנו ומחזקים אותי בהמשך דרכי בצבא. מדמותו אני שואב את אותה הדרך הנכונה שהוא התווה והאמין בה.

"יהי זכרו ברוך"

תמיר מסד 11 שנים לנפילתו

הדברים האלה נכתבו בסערת נפש גדולה  סמוך לנפילתו של תמיר. פרשת "וירא" שנקראה אז, שבמרכזה ספור "עקידת יצחק" יצרה אצלי חיבור נורא לנפילתו של תמיר, והעלתה אצלי שאלות רבות שנשארו ללא מענה, ואפשר היה להפנותן רק כלפי שמים. היום, אחרי אחת עשרה שנים, השאלות עדין עומדות ללא תשובה:

חֲגוֹרַת הַנֶּפֶץ תִּקְתְּקָה

עַל גּופוֹ הַמְּפֻחָד

ומִבּאֵרוֹת הָעֵינַיִם שֶהֻבְרְגו לוֹ.

בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר טִפְטְפו

דִּמְעוֹת הַפּרֵידָה מִיִצְחָק.

עוֹד מְעַט הָהָר, הַמִּזְבֵּחַ

ופְנֵי הַצֶּמֶרְגֶפֶן שֶל הַמַּלְאָכִים.

מַזָּל שֶרֶגַע לִפְנֵי הַפִּיצוץ

הִזְכִּיר לוֹ אֱלֹהִים שֶיּש

אֱלֹהִים.

אברהם בדרך לעקדה / רוני סומק

שוב נאספנו לזכור את תמיר בשבוע שאחרי פרשת "וַיִרָא" , שבה מתרחשת הדרמה של "עקידת יצחק". סמיכות הזמנים בין האובדן הנורא לבין הויתור של אברהם על בנו מעלה שוב את השאלות שליוו את ישראל בכל הדורות וביתר שאת בדורנו.

המשוואה זועקת ביחד עם ההבדל הגורלי: אז הונפה המאכלת, אך מלאך האלהים עצר את יד האב שעמד לשחוט את בנו, ואילו אז לפני 11 שנים תמיר, היה בתפקיד המלאך, שביקש לעצור את היד המחבלת ושילם בחייו.

כאב ללא נשוא הביא עמו הרצח של תמיר, ועמו גם אבד החלום, ואבדה ההבטחה.

מה דמות יש לחיים בארץ העקידה? מהי המשמעות של ההקרבה שהביאה את תמיר ברגע המכריע להציל אחרים במחיר חייו?

מותו של תמיר מיקד את המבט אל משפחה שהיא תמצית הגורל האנושי והיהודי, גורל שיש בו שואה ותקומה, הליכה בדרך ובחירה, מימוש עצמי ומחוייבות חברתית, אבל ושמחה.  המסלול הזה כמו חרץ את גורלו של תמיר. הוא בחייו מימש ערכים, חי את הניגודים, אבל לעיתים בסמוי ולעיתים בגלוי היתה המאכלת תלויה מעל ראשו.

אתה שנתת חיים לתמיר, והענקת לו אושר וצמיחה, ואפפת אותו באהבה, מה ראית לעצמך לגזול באחת, באמצע החיים, את כל היופי הזה?

האם לא היו ראויים ילדיו לגדול באותו מסלול של הבטחה?

איך זה שנאלצו הורים אוהבים לקבור את בנם?

האם על אהבה טהורה בין גבר ואשה צריך לשלם מחיר כל כך נורא?

אדם זה שיצרת בדמותך ובצלמך, איך לא הענקת לו את הכח לנהל את העולם שבראת בשבילו – עולם מסוכסך שאין בו שלום, ואין בו צדק?

עד מתי תעמידנו בנסיון? איך בעולמך בנים נהרגים לצרכי ניסוי של אהבה?!

האם אחרי האקספרימנט של המאה ה-20 לא די לך?!

איך לא שלחת את המלאך לשים את האיל בסבך? אילו עשית כן לא היתה האש

ולא היה קרבן, ויתום לא בכה קדיש!

איך נקטל הבן והעולם מחריש ואינו זועק את הזעקה? איך "מכל ההרים שבארץ הזאת לא עלתה צעקה גדולה: אל הנער ידך אל תשלח?!"

מה בעצם רצית לומר לנו במעשה העקדה?

מאז ששלחת את האיל  לעולה לא הפסיקו הורים לשלוח את ילדיהם אל העקידה,   ובתי הקברות מלאים, והבנים  "במעלות קדושים וטהורים" על ליבותינו חקוקים.

האמנם טעם הקיום בנכונות לקרבן?! האם עדין ראוייה הארץ הזאת להקרבת חיים?! היום יותר מתמיד מותר לשאול ולבחון האם נכון להיעקד ולהיהרג על מזבח האיוולת, היום יותר קל להזדהות עם שירה של רעיה הרניק, אמו של גוני ז"ל, שנלחם עם תמיר בקרב על הבופור:

אֲנִי לֹא אַקְרִיב

בְּכוֹרִי לְעוֹלָה.

לֹא אֲנִי.

בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי

עוֹרְכִים חֶשְבּוֹנוֹת

מַה מַגִּיעַ לְמִי.

אֲנִי יוֹדַעַת ומַכִּירָה תּוֹדָה.

אֲבָל  לֹא אֶת בְּנִי וְלֹא לְעוֹלָה.

יותר מדי כבד על גבנו עולו של ספור העקידה, אז אולי הגיעה העת לשאת את קול

הזעקה ולהפוך אותה למחאה?!

לפני אחת עשרה שנים איבדנו את תמיר. השנים מקהות את כאב האבדן אבל מעצימות את הגעגועים.  המילים החוזרות כל שנה: "קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת, את-יצחק, ולך-לך, אל-ארץ המורייה; והעלהו שם, לעולה, על אחד ההרים…" שוב פוגשות אותנו כשזוכרים.

אליהו