נכתב ע"י ההורים – אזכרה אוקטובר 2007

חמש שנים עברו מאותו יום נורא, בו נפל תמיר. באותו יום הגענו לקראת צהריים מבילוי סוף שבוע בחו"ל. אז נודע לנו שהיה פיגוע באזור אריאל ושלושה חיילים נהרגו. בהגיענו לשדה התעופה בן-גוריון, התקשרנו להודיע שהגענו, ואורלי סיפרה לנו שתמיר נסע לאריאל בבוקר והיא לא מצליחה ליצור איתו קשר. מייד נסענו מהשדה לבן-שמן, והגענו יחד עם נציגי הצבא שבאו להודיע על נפילתו של תמיר. מאותו רגע השתנו חיינו.

במקום לחשוב על העתיד, התחלנו לדבר על העבר. במקום התקוות, החלומות והתוכניות, באו הזיכרונות והתמונות על אותן 41 שנות חייו של תמיר – מהילדות, הנעורים, הצבא, תקופת ההתבגרות, הנישואים, לימוד מקצוע, אבהות, עד לפגישה האחרונה לפני נסיעתנו, ושיחות הטלפון האחרונות לאחר שכבר יצא לשירות המילואים האחרון.

והשאלות המנקרות: איך זה קרה, ולמה ומדוע? למה דווקא תמיר, ואולי זה רק חלום, ואולי זה עוד ישתנה…

המפגש עם החברים של תמיר (שרבים מהם נמצאים כאן איתנו), שליוו את תמיר לאורך כל השנים, בתקופות שונות של חייו, הדיבורים והסיפורים על אירועים שונים, הוסיפו לנו פרטים רבים, עליהם תמיר לא דיבר ואף פעם לא סיפר. למדנו על מסירותו הרבה לפקודיו, על ההבנה שגילה לבעיותיהם,  ההתחשבות במצוקותיהם, והפתרונות שמצא כדי להקל עליהם. יחד עם זאת הקפיד על המשמעת, והוביל את היחידה עליה פיקד, לביצוע קפדני ומלא של המשימות שעמדו בפניו.

חייליו, בעת מלחמת לבנון הראשונה, ציינו כי חשו את הדאגה האבהית שהעניק להם, שיקול הדעת, הזהירות והרגשת הביטחון שהישרה עליהם.

המבט אל העבר, הרצון לאסוף את כל הפרטים והתמונות – על מה שהיה במשך כל השנים, ההצלחות, ההישגים וגם הקשיים והמשברים – מעסיקים אותנו הרבה, אבל גם מעודדים ומחזקים.

תמיד מלווה אותנו המחשבה: מה תמיר היה אומר על כל הדברים, איך היה מגיב? אם היה רואה ושומע,  ודאי היה מבטל את הדברים שנאמרו עליו. הצניעות והביישנות היתה תמיד מעמידה  אותו, ואולי גם אותנו, במבוכה רבה. אבל היום זה כבר עניין רק שלנו, ואנו מנסים לתעד כל תמונה, כל אמירה, כל זיכרון. ברור לנו שתמונות חדשות כבר לא יהיו, מפגשים נוספים עם תמיר כבר  לא ייקרו… נשאר רק לשחזר את שהיה, להתרפק על זיכרונות העבר ולהתגעגע אל הדמות היפה, הגאה, האמיצה והישרה של תמיר, ולהנציח את זכרו ככל שניתן. רבים סייעו לנו בכך במשך השנים מאז האסון.

תמיר נהרג בהיותו בשירות מילואים ועל כן המסגרת המאמצת והמסייעת ביותר היא המסגרת הצבאית. מאד התרגשנו כאשר סיירת גולני, בה שירת תמיר 20 שנה ויותר לפני האסון, אימצה אותו אל חיקה, ומצאה לנכון לכלול אותו בין נופליה ולהזכיר אותו בטקסי הזיכרון שלה. ויותר מזה – לספר עליו ללוחמי הסיירת המשרתים כיום, ואף לשלב את זכרו בפעילות אימוניה – מפקדי הסיירת מזמינים אותנו, לפני תחילת התרגיל המסכם, הנקרא על שמו של תמיר, לספר עליו, לתאר את דמותו ואת קורות חייו.

ואזכיר את דברי מפקד הסיירת שנאמרו בטקס יום הזיכרון האחרון:

"תוהה אני, מהי דרך ההנצחה הטובה ביותר – הנצחה מלשון "נצח". הנצח הוא לתמיד. מהו הנצח אותו אנו מסוגלים לקחת מכל לוחם שנפל ולהעבירו להווה ולעתיד.

במציאות המורכבת אותה אנו חיים, מלקטים אנו את הנצח הפרטי של כל אחד ואחד, והופכים אותו להווה מוצק וחי, שוזרים את חיי הלוחם מהעבר, עם חיי הלוחם בהווה.

זו היא המשמעות האמיתית של הנצחה. במעשינו, בחיינו אנו יונקים מהעבר, ומנציחים את האנשים, את החיים, את החברות, הנחישות, האמונה בצדקת הדרך, דרך של הגנה על המולדת. הזיכרון הוא הנותן לנו את הכוח והרצון להמשיך קדימה. הזיכרון הוא מקור עוצמתנו. לוחמינו הצעירים – מיום גיוסם – לומדים שמאחורי כל אימון, תרגיל, עומד אחד מחללי הסיירת – על שמו נקרא התרגיל, ומכח אורח חייו ודרכו – המסע יוצא. בדרך זו מטמיעים אנו בלוחמינו את זכר יקיריכם, וכך אנו – מפקדים ולוחמים – לומדים את הנצח של הנופלים".

אנו בחרנו בדרך שחשבנו שהיא המתאימה והראויה – לזכור ולהנציח את זכרו של תמיר – במכלול פעילויותיו ומעשיו ובדמותו – כפי שאנו מכירים ואוהבים. וכך הקמנו את האתר לפעילויות וספורט במושב בן שמן, שתמיר יזם בשנותיו האחרונות, וכל-כך רצה בהקמתו. האתר אכן פועל ומרכז נוער וילדים רבים, המשחקים, מתעמלים ונהנים להשתכשך במימי המזרקות. מרכז זה מהווה גם מקום מפגש והתכנסות של חברי המושב באירועים שונים – בחגים ובימי זיכרון.

מקיימים אנו ימי ניווט לזכרו של תמיר, שאהב מאד לצאת לטיולים בטבע, להכיר אזורים ואתרים חדשים, ליהנות מהצמחייה ויופייה, לנווט בשטחים הרריים, ולמצוא את הדרך הנכונה ביערות, בגבעות ובגאיות.

לאחרונה זכינו למזכרת מפעילותו של תמיר בעבודת הפיתוח בחברת אינטרקיור, בה עבד בתקופה האחרונה לחייו, כשהחברה הגבירה את פעילותה והפכה לחברה ציבורית, בעלת ערך משמעותי, וגם כיבדה את זכותו ושמרה על חלקו של תמיר, כמהנדס מחלקת הפיתוח של החברה.

עם השנים, אוספים אנו כל פיסת מידע על פעילותו של תמיר, כל קשר עם אנשים, שהיו איתו באיזה שהוא שלב של חייו, ומספרים עליו דברים נוספים שלא הכרנו והפכו עכשיו כה חשובים ומשמעותיים לנו. קשה להשלים עם העובדה שיותר כבר לא יהיו אירועים שתמיר יהיה שותף בעשייתם, שהחלל , שנוצר עם לכתו מאיתנו, הוא לתמיד. שהמציאות אינה ניתנת לשינוי. ועל כן, מתוך הזיכרון, מתוך המחשבות הרבות והרצופות על תמיר, מנסים אנו להמשיך את העשייה – במידה מסויימת איתו, בדרכו, אבל בעצם – לזכרו.

משתדלים אנו, ככל  יכולתנו, לסייע במקום שחסרונו של תמיר כל כך מורגש. אבל כל שנעשה למען אלה שכה זקוקים לו – אינו יכול, ולו במעט שבמעט – להקל על כאב האובדן של תמיר.

לעיתים מהרהר אני על חלקי בעיצוב אישיותו ודמותו של תמיר, מה היתה השפעתי עליו, והאם ניתן ונכון היה לנהוג אחרת. לכאורה זה כבר לא חשוב, וודאי לא משנה, אבל השאלה והמחשבה ילוו אותי לעד.

עברו חמש שנים בלעדיך, תמיר, ואנו נוסיף ונשמור אותך איתנו בכל אשר נעשה ובכל מקום שנהיה.

אוהבים ומתגעגעים מאד,

אמא ואבא