נכתב ע"י אורן כספי – ספר זיכרון אוקטובר 2003

לתמיר,

רק בשנה האחרונה לחייך יצא לי להכיר אותך קצת יותר מקרוב.

כאדם עסוק בשגרת חייו ועבודתו, שוחחת איתי תמיד בצורה נינוחה, ענית על שאלותיי, ניסית להסביר את מה שידעת ואת שהערכת, במלוא הרצינות, ההבנה והסובלנות.

במילואים האחרונים נפגשנו שנינו ראשונים בבוקר, בבית גוברין.

העברנו כמה שעות כמעט לבד, בניסיונות ראשונים להתארגנות ובפטפוטים בנושאים "אישיים" שונים.

נדהמתי, התרשמתי ביותר כיצד קיבלת על עצמך משימת פיקוד כה "מוזרה", בצורה כל-כך עילאית. להיות אחראי על עשרות חיילים שאינך מכיר, מילואים וסדירים, עולים וותיקים, מנוסים ושאינם מנוסים, בחטיבה ואוגדה שאין אנו שייכים אליה, באזור שאין אנו שייכים אליו, עם כל-כך הרבה בעיות מורכבות ואילוצים. משימה שאינה מוגדרת כמיועדת לניסיונך הצבאי ובכלל, לחטיבה. ואתה התייחסת למשימה בצורה כל-כך רצינית, עם כל כך הרבה מוטיבציה, רצון ונכונות, עד שהדבקת אותי וגם את רוב האחרים. רציתי לבצע את תפקידי טוב ככל שניתן, אך לא-פחות מכך, רציתי לעזור לך, להקל עלייך, להתחלק במה שניתן, ולהיות איתך.

שש עשרה שנה אני משרת במילואים, בחטיבה. אינני זוכר מ"פ שהצליח ביום הראשון למילואים לגרום לקבוצה שלמה של מילואימניקים, מבוגרים יחסית, לבצע תרגילי פרט וחולייה, ביבש וברטוב, בכזו רצינות, בכזו רמה, ללא טרוניות מהחיילים – והכל בשקט מרשים וסוחף.

מעולם לא ראיתי מפקד שובר את הראש ברמה ובצורה, כפי שעשית אתה, והכל לא על מנת לבצע "רק" את המשימה על הצד הטוב ביותר, אלא במטרה לרצות את אחרוני החיילים, להקל עליהם, להתחשב בכל הבעיות והצרות של כל אחד מהם – עולים חדשים בשירותם הראשון, צעירים, נהגים ועוד רבים אחרים, שמעולם לא פגשת לפני כן.

ראיתי כיצד בעשייה שקטה וחודרת, סחפת אחריך רבים – ממונים, פקודים ואחרים. כך היה לאורך כל הימים הבאים.

רמת הביצוע של כל המשימות שלנו, החל באימונים שלפני התעסוקה, בהתארגנות, בחלוקה ובבט"ש עצמו היו ברמה גבוהה.

בבוקר האחרון דיברנו מספר פעמים בנושאי ארגון כלליים. שיחתנו האחרונה הייתה כעשר דקות לפני הפיצוץ הנורא.

בלוויה שלך בכיתי עם דמעות – דבר שלא קרה לי שנים רבות מאד.

מיד לאחריה חזרתי  לסיים את יתרת ימי המילואים. עשיתי זאת בסטנדרטים גבוהים, ככל שיכולתי, וכנראה אף גבוהים יותר – בגללך, בשבילך, איתך.

אורן כספי