נכתב ע"י ההורים – אזכרה אוקטובר 2010

27.10.10

"אין פרידה מבן שנפל" – כתבתי בסיומו של ספר חייו של תמיר:

"הפגישות והשיחות עם החברים הרבים, הסיפורים ודברי ההערכה של החברים לצבא, לעבודה, לחיים – מחזקים את הזיכרונות, מחדשים את ההיכרות, מגבירים את האהבה ואת הכאב, אבל גם מעודדים להמשך עשייה.

עם הזמן הזיכרונות חוזרים והקשר מתחזק ומתהדק.

גם כשלא מדברים, השאלות עולות, המחשבות חוזרות וממלאות, והתמונות רק מתחלפות, אך אינן משות מהעיניים, גם כשהן דומעות, או עצומות.

עם הזמן ביטויי הכאב והצער מופנמים, אך הם יותר עמוקים ויותר חזקים.

הגעגועים גוברים ולעולם לא נפרדים…"

ורק השאלות חוזרות וחוזרות, אבל אין להן תשובות וגם לא יוכלו להיות:

מה תמיר חשב – אם חשב באותם רגעים אחרונים לחייו?

ואם יכול היה – מה היה חושב עכשיו?… וכיצד היה מסתכל על מה שקרה מאז?…

שאלות ומחשבות קשות וכואבות עולות בנושאי השכול והחיים, הקרובים והאוהבים.

בדברי הימים של אלה שנפלו – מסופר על מפקדו של תמיר, בהיותו עוד בסדיר – רס"ן גוני הרניק ז"ל, שנפל בקרב על הבופור, בטיהור התעלה האחרונה. ובכיסו מצאו את שיר המחאה של נתן זך על "החרטה"…

(וכשנודע על כך לנתן זך, הוא הקדיש לו שיר חדש ובו שואל: "מה הניע אותך לקחת איתך, בין חפציך, דווקא את השיר על המת?" והוא מוסיף "ממך ומחבריך אני לומד את אומץ הלב…" ומסיים: "אשתדל להיות ראוי לך…"

האם יש חרטה? … ומה היא הגבורה?…

חרטה על מה שלא זכינו, ולא נזכה כבר לעולם, וגבורה על נתינת הדבר היקר מכל –  החיים עצמם –  למען כולנו.

ומעבר לכך – האם נהיה ראויים לעשייתך, לדמותך, בחיינו אנו, בהעלאת זכרך, ובאהבתנו לך ללא גבול?…

הרבה קרה והשתנה מאז הליכתך. אין צורך לפרט כאן ועכשיו, כי הרי על כך אנחנו מספרים יום יום ושעה שעה.

השתנינו – גדלנו, התבגרנו, התחזקנו – אבל בלב קצת נחלשנו. וכפי שהבטחנו בינינו ולעצמנו – נמשיך כך, נהיה איתך ואתה תהיה איתנו.

אוהבים ומתגעגעים – ההורים וכל המשפחה.