נכתב ע"י מוייש סביר – יום הזיכרון לחללי צה"ל אפריל 2004

תמיר
הימים חולפים להם סביבנו
חורף גשום ואביב ריחני ופורח כבר מאחורינו
הארץ היפה הזאת לובשת צהוב, מחכה לקייץ.

ושוב אנחנו נפגשים ברחבה, מדליקים לפיד
עוצרים לרגע, מנסים לאסוף זיכרון כואב לפצעים שלא מגלידים
כאילו באמת עזבנו אותם כל השנה בצד…

תמיד היינו נפגשים כאן ברחבה
תמהים בחיוך למה דווקא כאן צריך להיפגש
מרגישים ונוגעים בשייכות שלוותה אותנו שנים
תוהים למה זה כל כך חזק מאיתנו?
אני בספקנותי וכעסי משנים על ארץ אוכלת יושביה
אתה באמונתך השלמה והנקיה שאין לנו אחרת.

באנו מאותו הכפר
ינקנו מאותם ערכים
הלכנו באותם השבילים
הזענו תחת אותו המשא
בחשכה גידלנו דורות של נווטים ולוחמים ביחידה
חפשנו שלמות בשאיפה למצוינות שאין בה פשרות
באותו דחף ראשוני להוביל, להיות ראשון בכל מחיר
אני תמיד בספקנותי, אתה בשלמותך העצמית!

נפגשנו שוב במבוכת הכאוס בקרב הבופור
אתה נחשפת והצנעת לכת ביראת כבוד למנהיגות
אני, ברוב זעם, מיהרתי לרחובות, להפר את שתיקת החיילים
להצית את אש המחאה, ברגע שרק יכולתי.

אחרי שנים, הגעתם למושב ודרכנו הצטלבו מחדש
סימן קריאה וסימן שאלה על רחבת הזיכרון.
תמיד אמרנו שצריך להיפגש יותר
שיש לנו הזדמנות נוספת שזר לא יבין אותה
לצקת תוכן מחודש לשייכות המיוחדת
דבק מוזר לשותפות גורל תמוהה
שאפשר ממנה לבנות המון ולנצח כל דבר
תמיד נזפנו בעצמנו על עומס החיים
הדוחק הצידה הכל ואוכל כל חלקה טובה

וכך אנחנו כאן ברחבה ליד הלפיד
חובקים בחום את אורלי, הילדים וכל המשפחה הכואבת
כבר פעם שניה כאן בלעדיך
סימן שאלה ענק מחפש סימן קריאה שנגדע באיבו
זעקה זועמת חנוקה בגרון מחפשת אמת שקטה ואמונה שלמה
שנאספו באכזריות חסרת תוחלת על טרוף מתפוצץ

ואין תשובות לשאלות נוקבות
ואין מזור לכאב ולכעס
רק געגוע אחד שמתמשך
ותחושת החמצה אחת גדולה