נכתב ע"י אליהו שחף – אזכרה אוקטובר 2013

תמיר מסד 11 שנים לנפילתו

הדברים האלה נכתבו בסערת נפש גדולה  סמוך לנפילתו של תמיר. פרשת "וירא" שנקראה אז, שבמרכזה ספור "עקידת יצחק" יצרה אצלי חיבור נורא לנפילתו של תמיר, והעלתה אצלי שאלות רבות שנשארו ללא מענה, ואפשר היה להפנותן רק כלפי שמים. היום, אחרי אחת עשרה שנים, השאלות עדין עומדות ללא תשובה:

חֲגוֹרַת הַנֶּפֶץ תִּקְתְּקָה

עַל גּופוֹ הַמְּפֻחָד

ומִבּאֵרוֹת הָעֵינַיִם שֶהֻבְרְגו לוֹ.

בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר טִפְטְפו

דִּמְעוֹת הַפּרֵידָה מִיִצְחָק.

עוֹד מְעַט הָהָר, הַמִּזְבֵּחַ

ופְנֵי הַצֶּמֶרְגֶפֶן שֶל הַמַּלְאָכִים.

מַזָּל שֶרֶגַע לִפְנֵי הַפִּיצוץ

הִזְכִּיר לוֹ אֱלֹהִים שֶיּש

אֱלֹהִים.

אברהם בדרך לעקדה / רוני סומק

שוב נאספנו לזכור את תמיר בשבוע שאחרי פרשת "וַיִרָא" , שבה מתרחשת הדרמה של "עקידת יצחק". סמיכות הזמנים בין האובדן הנורא לבין הויתור של אברהם על בנו מעלה שוב את השאלות שליוו את ישראל בכל הדורות וביתר שאת בדורנו.

המשוואה זועקת ביחד עם ההבדל הגורלי: אז הונפה המאכלת, אך מלאך האלהים עצר את יד האב שעמד לשחוט את בנו, ואילו אז לפני 11 שנים תמיר, היה בתפקיד המלאך, שביקש לעצור את היד המחבלת ושילם בחייו.

כאב ללא נשוא הביא עמו הרצח של תמיר, ועמו גם אבד החלום, ואבדה ההבטחה.

מה דמות יש לחיים בארץ העקידה? מהי המשמעות של ההקרבה שהביאה את תמיר ברגע המכריע להציל אחרים במחיר חייו?

מותו של תמיר מיקד את המבט אל משפחה שהיא תמצית הגורל האנושי והיהודי, גורל שיש בו שואה ותקומה, הליכה בדרך ובחירה, מימוש עצמי ומחוייבות חברתית, אבל ושמחה.  המסלול הזה כמו חרץ את גורלו של תמיר. הוא בחייו מימש ערכים, חי את הניגודים, אבל לעיתים בסמוי ולעיתים בגלוי היתה המאכלת תלויה מעל ראשו.

אתה שנתת חיים לתמיר, והענקת לו אושר וצמיחה, ואפפת אותו באהבה, מה ראית לעצמך לגזול באחת, באמצע החיים, את כל היופי הזה?

האם לא היו ראויים ילדיו לגדול באותו מסלול של הבטחה?

איך זה שנאלצו הורים אוהבים לקבור את בנם?

האם על אהבה טהורה בין גבר ואשה צריך לשלם מחיר כל כך נורא?

אדם זה שיצרת בדמותך ובצלמך, איך לא הענקת לו את הכח לנהל את העולם שבראת בשבילו – עולם מסוכסך שאין בו שלום, ואין בו צדק?

עד מתי תעמידנו בנסיון? איך בעולמך בנים נהרגים לצרכי ניסוי של אהבה?!

האם אחרי האקספרימנט של המאה ה-20 לא די לך?!

איך לא שלחת את המלאך לשים את האיל בסבך? אילו עשית כן לא היתה האש

ולא היה קרבן, ויתום לא בכה קדיש!

איך נקטל הבן והעולם מחריש ואינו זועק את הזעקה? איך "מכל ההרים שבארץ הזאת לא עלתה צעקה גדולה: אל הנער ידך אל תשלח?!"

מה בעצם רצית לומר לנו במעשה העקדה?

מאז ששלחת את האיל  לעולה לא הפסיקו הורים לשלוח את ילדיהם אל העקידה,   ובתי הקברות מלאים, והבנים  "במעלות קדושים וטהורים" על ליבותינו חקוקים.

האמנם טעם הקיום בנכונות לקרבן?! האם עדין ראוייה הארץ הזאת להקרבת חיים?! היום יותר מתמיד מותר לשאול ולבחון האם נכון להיעקד ולהיהרג על מזבח האיוולת, היום יותר קל להזדהות עם שירה של רעיה הרניק, אמו של גוני ז"ל, שנלחם עם תמיר בקרב על הבופור:

אֲנִי לֹא אַקְרִיב

בְּכוֹרִי לְעוֹלָה.

לֹא אֲנִי.

בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי

עוֹרְכִים חֶשְבּוֹנוֹת

מַה מַגִּיעַ לְמִי.

אֲנִי יוֹדַעַת ומַכִּירָה תּוֹדָה.

אֲבָל  לֹא אֶת בְּנִי וְלֹא לְעוֹלָה.

יותר מדי כבד על גבנו עולו של ספור העקידה, אז אולי הגיעה העת לשאת את קול

הזעקה ולהפוך אותה למחאה?!

לפני אחת עשרה שנים איבדנו את תמיר. השנים מקהות את כאב האבדן אבל מעצימות את הגעגועים.  המילים החוזרות כל שנה: "קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת, את-יצחק, ולך-לך, אל-ארץ המורייה; והעלהו שם, לעולה, על אחד ההרים…" שוב פוגשות אותנו כשזוכרים.

אליהו