נכתב ע"י זהר מסד – אזכרה אוקטובר 2007

28.10.07

תמיר

5 שנים, 1825 יום ועוד שעות, דקות, שניות אין סופיות של זיכרונות, צער והתמודדות.

5 שנים חלפו, עברו, זחלו ואנחנו חיים! קמים בבוקר, עובדים, לומדים, מטיילים, חולמים ואף חוגגים אבל
אתה אינך!

כל כך חסר עד שלפעמים נראה שאתה בכל זאת כאן, שהיית כאן רק לפני רגע, כאילו קרה הכל אתמול, קולך השקט חצי שותק הנשמע מעבר לטלפון, כניסתך המרשימה בדלת, החיוך הביישני שלך כשהיינו נפגשים.

ואז אני מבינה שאלו הם "קמצוצים" של זכרונות, של געגוע לדברים קטנים שלא יחזרו לעולם.
הם "מתפרצים" בלי שום הכנה, ככה סתם כשפוקחים את העיניים בבוקר, בעבודה או סתם בנסיעה, דווקא בכל מקום בו מתקיימת שיגרה המעצימה את חסרונך.

געגועים קטנים שמתאספים לגעגוע גדול,
זיכרונות מתוקים של רגעים קטנים אשר מעוררים בגוף געגוע שפוצע! שמקלף בכל פעם שכבה קטנה בכל מיני אברים בגוף.
לפעמים זו היד, לפעמים בקצה הרגל, פתאום הראש ופתאום זה נעלם ואז שוב מגיע יוצר מחנק בגרון עד שחייבים לצעוק או לבלוע, זורם בדם מחלחל ומציף את חדרי הלב.

ואת מה שמצטבר שם עמוק בתוך החדרים, המעברים והפינות אותם כבר קשה לסלק ובעצם לפעמים לא רוצים לסלק כי רוצים לזכור ולהזכיר, לחוש אותך ואת פועלך עוד קצת לעוד רגע…

סיטואציה מוזרה: מצד אחד רצון לזכור כל דבר, את כל הזיכרונות הכי הכי קטנים בהם אנחנו נאחזים והם אלה שאותנו מחזקים ומצד שני הם אלה שמעוררים את הכאב העצום ותחושת הצער על האובדן הגדול.

תמיר,
השארת אותנו כמהים וחולמים וכל כך חסרים.
עם לכתך הפתאומית השארת לנו שעור, שעור שאף אחד לא הכין אותנו אליו קודם ובנוסף גם שעורי בית, שעורים קשים שהם בלתי ניתנים להשלמה או לפתרון סופי אבל הקושי שבהבנתם, הנסיון להשיג מטרות דווקא מתוך הקושי וביחד איתו לצעוד שלובי זרוע לנצח, הם הכוח שאתה, במלוא אישיותך המיוחדת ועוצמתך נתת לנו!

כי כך גם נרצה לחנך את ילדינו, שלא מוותרים, שניתן להשתמש בכאב, בכעס, בצער ובאובדן גם כמנוף לצמיחה ולהעמקה, לתיקון והשלמה ולמבט שונה על חיינו.

והמשפחה שלך, שהיא המשפחה שלי, אכן לא מוותרת, נלחמת, מתגברת, תומכת ומתמודדת.
כל יום אני מתעוררת ליום חדש בו אני מגלה שוב את תעצומות הנפש והכוח של הקרובים לך בהתמודדות היומיומית עם חסרונך, כל אחד בדרכו, כל אחד בזמנו.

אורלי היקרה, זקופה ותמירה אשר בסופו של כל יום נשארת היא לבד עם החלומות וההנאות עם הקשיים שעולים וצפים והשיגרה הכל כך תובענית ומורכבת. מקבלת לבדה את ההחלטות, שומרת בעוז ובקור רוח על הגבולות, מתהלכת על חבל דק ועדין- לא ליפול, לא למעוד, לשמור שהכל ימשיך ויתקיים על הצד הטוב ככל שניתן ומתאפשר.

יהודית וגיורא, ניתנה לי הזכות להיות חלק מהמשפחה ואתם עמוד האש שלי. דרככם המיוחדת להמשיך לחיות ובכל יום מחדש לזכור ולהזכיר, לדבר ולגעת באופן שהפרחים בסביבתכם לא יקמלו מחזקת אותנו, מעודדת ומאחדת.
מעצם היותכם אתם לא מתפלאת אני שתמיר ודמותו השאירו בנו כל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים להתגאות וללמוד מהם.

מקווה שיהיה לכולנו הכוח לתת לכם את הכוח להמשיך בדרככם המיוחדת והרגישה לתת, למעננו ולילדינו.

השמש ממשיכה לזרוח בכל יום אבל קצת אחרת…
5 שנים, ימים, שעות, דקות ושניות אין סופיות של התמודדות וזכרונות וגעגוע ענק!