נכתב ע"י יגאל סורוקה – אזכרה אוקטובר 2004

סורוקה כותב על תמיר – קטע ממכתב:

הכרותי הקרובה עם תמיר – כשהיינו קצינים ביחידה – באותה תקופה, כשנתיים ובמהלכן גם המלחמה.
כבר כמפקד צוות צעיר, בלט בשילוב תכונות שגרמו להערכה אליו, ולכך שקשה להיזכר בקונפליקטים מולו.
אחראי ושקול, משדר בטחון – אבל לא שחצן. מתלבט ומתייעץ.
על חייליו (צוות נובמבר 81) – מוערך ואף נערץ, וגם אהוב. זה לא מובן מאליו שחיילים בטירונות יחידה בסיירת גולני אוהבים את מפקדם… בוודאי לא לפני למעלה מעשרים שנה, בטרם ימי סרגלי המאמץ ומכסות שעות שינה…
בשעת מבחן – דואג לחייליו, מפגין קור רוח. מתפקד ומשדר שאפשר לסמוך עליו. נתקלתי בכך בכמה הזדמנויות, ביניהן:-
ליל הבופור – הנגמ"ש שלי (נושא מרגמה) ממוקם בריחוק משאר היחידה, במשימת חיפוי. יש בעיות קשר קשות. משום מה, יש לנו קשר עם אחד הכוחות בלבד, המדווח על נפגעים. קשה להבין מה קורה. ירד כבר החושך ואנו חוצים את כפר ארנון. חוברים לאזור פריקת נגמש"י היחידה, פורקים ומטפסים רגלית לכוון המבצר. בדרך פוגשים בהדרגה את הצוותים. כשהגענו מעל העיקול אני פוגש את תמיר. שמחתי לראות אותו. הוא מספר על אבו ורזי ומראה. ניכר בו העצב, אבל הוא ענייני, מתאר בבהירות מה יודע ומה לא.
הצוות שלו – עתודה מתחת לעיקול, באיזור הנחשב חשוד במיקוש. ניכרת הדאגה לחייליו. הצעירים בחיילי הסיירת, באמצע טירונות יחידה. אני ממשיך ואנו נפרדים. בבוקר הצטרפתי לתמיר ולצוות, שתפקידם במסגרת השלמת הטיהור – הטיפוס על המבצר. אמנם מלחמה, אבל הצוות עדיין בטירונות יחידה… תמיר ויוני נותנים לצוות תחושה של תרגיל…

יום חמישי, 10 ביוני. פתיחת ציר הרכס של ג'בל ברוך, מהאנטנה וצפונה. היחידה מובילה, וגדוד 51 מאחורינו. פתיחת ציר הררי, נטול אפשרויות תמרון, ללא הנדסה, שריון ונ"מ – עסק לא נעים. התקלויות עם מסוקי "גאזל" סוריים היורים עלינו טילים, וחוסר בהירות לגבי האויב שמולנו. ארטילריה מעין דרה, ואולי גם קומנדו קרוב. מוטי, סגן מפקד הכח, נפצע. תמיר לוקח פיקוד, אני חובר אליו, ומפנה את הנפגעים למסוק שנוחת לצד הציר. תמיר מארגן את הטור ומוביל אותו בחשיכה שירדה בינתיים, לחבירה עם היחידה, למטה בעמק. אי ודאות לגבי מיקום האויב ומהותו. תמיר, פחות מחצי שנה אחרי בה"ד 1, מוביל בקור רוח טור נגמ"שים, בחשיכה מלאה, בנקודה הכי צפונית בה נמצא צה"ל בגיזרה זו.

והיבט נוסף, במלחמה – חסרים לי חיילים לנגמ"ש. אף אחד לא שש לוותר על חיילים שלו. אצל תמיר אין חוכמות – לא מנסה להתחמק – הוא מקצה מטובי חייליו… ובסוף כל יום – מקפיד להתעניין מה קורה איתם.

אחרי המלחמה, תמיר ממשיך כמפקד צוות, אח"כ – מפל"ג ולבסוף סגן מפקד היחידה, עד השחרור בתחילת 1984.

מדי פעם אנו מבלים תקופות ביחד. במיוחד זכורה לי תקופה כזו בנח"ל גולן, בדרום הרמה, כאשר אני מצטרף לתמיר ולצוות לכוננות ממושכת. אני מגיע לשם בלילות ואנחנו משוחחים לתוך הלילה.
כ"סמך", תמיר, מטבע הדברים, בקשר מתמיד עם אנשי המפקדה. מוצא דרך לשלב בין אי-ויתור על הדרישות כמפקד, ובין מתן יחס טוב ובעיקר הוגן ו"בגובה העיניים", ללא שמץ של התנשאות. ניכר שהאנשים יודעים להעריך זאת.

אחרי השחרור מהצבא ואחרי שאורלי ותמיר מתחתנים (אחד הביצועים המוצלחים של קפלן…) אני מרבה לבקר בביתם בקיבוץ. מלווה מקרוב את הבעיות וההתלבטויות: לינה משפחתית, לימודים, עזיבת הקיבוץ, תפקידים במילואים…

תמיר, כדרכו, מתלבט, מתייעץ ובוחן כל דבר. מתעניין מאד בטכניון ובאפשרויות הלימוד השונות. ההחלטה על מכינה ובעקבותיה לימודי הנדסת חשמל בטכניון, כשאתה בעל משפחה – בחירה שקשה למצוא קשות ממנה. תמיר לא מלקק דבש, אבל מתגבר על כל הקשיים בחריצות האופיינית לו כל כך.

אחרי המעבר לבן שמן, אנחנו נפגשים בתדירות נמוכה בהרבה, אבל כל פגישה כזו משאירה אצלי תחושה שהקשר טרי וחזק. תמיד יש על מה לדבר ולהתייעץ.
שתי פגישות כאלה חרותות בזכרוני במיוחד:
חנוכת האנדרטה לנופלי הבופור במטולה – תמיר מגיע עם רועי. זה היה אחרי תקופה מאד ארוכה והמון סנטימטרים מאז הפעם הקודמת שראיתי את רועי. תמיר ראה את ההפתעה בעיניים שלי וחייך חיוך שכולו גאווה.
פגישת מחזור בהעוגן – תמיר סיפר שקיבל בדיוק צו 8, בסבב השני של "חומת מגן". היתה לי הרגשה שהמילואים היו עבורו מסגרת הגשמה והתנדבות – המשך המסורת המשפחתית והחינוך שקיבל, שהפכה אולי להיות עוד יותר חשובה אחרי שעזב את הקיבוץ.

את הידיעה שתמיר נהרג, קיבלתי מוקדם יחסית, תוך הסתייגות שזה לא ודאי – שהשאירה פתח של תקווה. מהיכרותי הטובה עם קור הרוח ושיקול הדעת שלו במצבי לחץ, לא הסתדרה לי הסיטואציה של הסתערות על מחבל מתאבד, אלא בנסיבות מסויימות: צורך בהתערבות מיידית, להצלת חיים. רצתי לעמדת האינטרנט הקרובה (הייתי בעבודה) וקראתי עדויות ראשונות, מהן הצטיירה תמונה של חשוד כמחבל-מתאבד, ששני אנשים כבר במאבק פיזי איתו. הבנתי מייד, שאם תמיר היה שם, שומע את הצעקה לעזרה – הוא ירוץ מייד להציל חיים. אי אפשר אחרת…

כשראיתי את הכמות העצומה של אנשים (אלפים), שהלכו קילומטרים בשדות של כפר מסריק לבית הקברות, בלוויה של תמיר – לא יכולתי שלא לחשוב על כך שיש פה תופעה עם עוצמה, שהפתיעה אותי.

העובדה שתמיר, שפעל ב"מעגלים קטנים", ולא היה דמות ציבורית מוכרת, זוכה לכזו הערכה רחבה, נתפסת אצלי כמחמאה לחברה שלנו. ביטוי של איכות וערכים בתוך הציניות היום-יומית.

יגאל סורוקה