נכתב ע"י משה קפלינסקי – טקס חנוכת מרכז הספורט בבן שמן – מאי 2005

דברים לזכרו של תמיר, שנאמרו ע"י ידידו משה קפלינסקי

"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת…
לא אשתוק, כי ארצי שינתה פניה, לא אוותר לה,
אזכיר לה ואשיר כאן באוזניה,
עד שתפקח עיניה…"
כך כתב אהוד מנור, באחד משיריו היפים.

תמיר לא שתק, אלא האמין ועשה למען הארץ שכה אהב.
ואם שתק לרגע – הייתה זו שתיקה רועמת, שאמרה כל כך הרבה.
שתיקה שעצרה בחובה עוצמה כבושה, אמונה ברורה בצדקת הדרך ולעיתים אמירה חדה של ביקורת שלוותה ישר בצעד מעשי של הובלה בכיוון הערכי והראוי.

הכרנו בימי המלחמה בלבנון. תמיר – מפקד צוות צעיר ויפה תואר, בסיירת גולני, ואני – מפקדה. כשחזרנו ליחידה, לאחר המלחמה, אל המיטות המיותמות והארונות הריקים של הנופלים – התחושה היתה קשה, קשה מאד! אני זוכר את השיחות עם חבורת הקצינים על "מה הלאה, איך קמים וממשיכים?…" את השתיקות ואת העיניים שאמרו הכל. בלילות הארוכים ההם, קולו השקט של תמיר היה תמיד ברור ובוטח, מסמן ומתווה לכולנו קו ברור של ראייה רחבה, נכונות להקרבה אישית למען הכלל, למען הקבוצה, למען כל מה שכל כך האמין בו.
כשמנחם רייך (המכונה "מלמל") ז"ל נהרג, היה זה כה אופייני לתמיר – להתייצב, לשנות תוכניות אישיות שחלם עליהם ולהישאר כסגני לתקופת קבע נוספת. סמכתי עליו ללא רבב. – ברגעי קרב ובין המבצעים – נועצתי בו ונעזרתי בו. למרות הבדלי הגיל– הערצתי אותו, את בגרותו ואת צניעותו.

20 שנים חלפו מאז ועד אותו בוקר יום ראשון המקולל, ב- 27.10.02, בו נהרג תמיר. 20 שנים בהם היה תמיר עבורי חבר וסמל ההולך לפני המחנה ומייצג את כל הראוי והיפה שנותר בנוף המשתנה של החברה הישראלית. איש של ניגודים, שיצרו שלם אחד כל כך בולט, כל כך נשגב, וכל כך מיוחד.

למרות כל הקשיים הוא הצליח ללמוד מקצוע קשה ומסובך ולהצטיין כאיש היי-טק, אך נותר קשור בנימים של דם לקיבוץ ולאדמה שכה אהב.
הוא הקים משפחה למופת, היה לאורלי בעל אוהב ומסור ואבא שאין שני לו לרועי, גיא ודן.
במקביל הפך גם להיות מפקד מצטיין במילואים והמשיך בשירות בהתנדבות שזרמה תמיד בעורקיו גם אחרי גיל הפטור וכרגיל, במסירות יוצאת דופן.

תמיר היה דעתן וידע להילחם על אמונתו. למרות עמדותיו הפוליטיות, שהיו ידועות לכולנו, הוא האמין כי השירות הצבאי הוא חובה וזכות, שמעבר לכל מחלוקת פוליטית. הוא תבע מהאנשים לתת את המקסימום אליו הם מסוגלים, איש איש בדרכו ואמונתו.
כך מצא עצמו באותו בוקר של יום ראשון – מוביל חיילים למשימות הגנה במרחב השומרון, כי זהו הצורך הביטחוני – לכן הוא שם כרגע. כך היה תמיד – מוביל, יוזם, חדור ערכים ואהבת הארץ. צנוע מאד, אך נחוש ומלא בטחון המקרין על כולנו –
כך היה בחייו וכך גם במותו.

אני נזכר באותה ישיבת הערכת מצב כשנכנס הפתק על פיגוע ההתאבדות בתחנת האיסוף באריאל ואחרי כמה דקות ארוכות נכנס פתק נוסף בו רשומים שמות הנופלים ואני מתקשה להאמין. חשבתי שזה נגמר, שהחבורה שלנו מהסיירת עשתה את שלה וסיימה לשלם את המחיר, מחיר כבד מנשוא. אך מציאות חיינו בארץ הזו כנראה רצתה אחרת.
במותו, כמו בחייו, תמיר היה ראשון בהובלה, בהסתערות, ברצון להגן על חייליו, אפילו במחיר חייו!

אורלי והבנים- רועי, גיא, ודן, גיורא ויהודית, עמית, גלי, משפחת מסד, משפחת בן דיין, אנשי כפר מסריק, אנשי בן שמן, חברים ואורחים נכבדים.
תמיר היה איש שורשי, עובד ואוהב אדמה. משהחליט להשתקע כאן, בבן שמן, וכאן לבנות קן למשפחתו שהייתה מאור חייו, הוא עשה זאת מתוך אהבה ובחירה והיה שותף מלא בחיי הקהילה במושב.

ההחלטה להקים כאן מרכז פעילויות וספורט על שמו, מרכז שוקק חיים המשלב טבע וספורט עם חיים קהילתיים, ראויה למורשתו ולדרך בה האמין ובה הלך. לא נותר לי אלא לחזק את ידי כל העושים במלאכה החשובה הזו ולהודות לכם על פועלכם.

נתן אלתרמן כתב על היומיומיות של הזיכרון של מי שאיננו, ואבקש לסיים בדבריו המשקפים נאמנה את תחושותיי ואת תחושת כל החברים מהסיירת.

עוד זכור נזכרך כל רעיך גם יחד,
עוד באמצע מלאכתנו נרגישה פתאום
את מאור מבטך בתביעה לא נשכחת,
במזיגה נדירה של פקחות ושל תום.

שא תודה, לב אמיץ ונשמה מסוערת
איש לוחם ובונה. בה נתיב עד תומו.
ואשרי החקוק עלי לוח בחרט
גם בקרב רעיו, גם בקרב עמו.