נכתב ע"י גלי בלומברג – אזכרה אוקטובר 2008

תמיר –

6 שנים חלפו בלעדיך.

אני מסתכלת על הילדים שלי ונזכרת איפה הם היו לפני 6 שנים ואז אני מרגישה הכי חזק את משמעות הזמן הזה וזה המון:

עמרי, הגדול, היה בתחילת כיתה א' ועוד לא ידע קרוא וכתוב והנה היום הוא כבר נער מתבגר בכיתה ז'.

עידו, היה כמעט בן 3 כשקרה האסון. השבוע שאלתי אותו אם הוא זוכר אותך והוא הסתכל עליי בעצב ואמר: "לא אמא הייתי רק בן 3, אני מכיר את תמיר רק מהסיפורים".

ועילם, הקטן, שיודע כי היה לו דוד גיבור, בכלל נולד למציאות העצובה הזאת והוא אומנם יודע עליך הרבה אבל רק מהתמונות והסיפורים.

ולמרות ואולי על אף הפרספקטיבה הזאת של הזמן עדיין אני מתקשה להשלים עם הסופניות המוחלטת הזאת. אין יום שאני לא חושבת עליך ועל מה היית אומר בכל מיני הזדמנויות ומצבים, אילו היית נוכח בחיים שלנו.

אני עדין מסרבת בתוכי לקבל את התואר המפוקפק של "אחות שכולה" ומנסה להתנהל כאילו כלום. בד"כ זה מצליח, אבל לפעמים, במקומות החלשים, קורה גם שנשברים…

העונה הזאת של הסתיו, שמכל העונות תמיד מרגישה לי עצובה, קיבלה מאז אותו יום נוראי גושפנקה לעצבות גדולה יותר.

אני נזכרת בביקור האחרון שלך בקיבוץ, כשבועיים לפני האסון, כשנפגשנו כולנו לחגוג ליובל יום הולדת 4. אנחנו הגענו מוקדם יותר כדי לצאת לקטוף כותנה עם הילדים וכשהגעתם עמרי הראה לך בגאווה את הכותנה שקטפנו. אתה בתגובה אמרת: "חבל, רציתי גם אני לבוא יותר מוקדם כדי להראות לדן את הקטיף, אבל כנראה שנצטרך לדחות זאת לשנה הבאה"…

המשפט הזה מהדהד לי בראש בכל פעם שאני נוסעת בכבישי הגליל ורואה בצידי הדרך את שדות הכותנה, ואני מרגישה שהנה עוד משהו שכבר לא תעשה ועוד הפסד לילדייך היקרים.

יחד עם הכאב הגדול, חשוב לי תמיר שתדע, שכל קרוביך היקרים – אורלי, הילדים, אמא, אבא, עמית ואני בחרנו ב"חיים" ואנחנו משתדלים לדבוק בבחירתנו זאת. ואני משוכנעת שאתה מסתכל עלינו מלמעלה וגאה בכולנו על הדרך והמאמץ.

אז גם בשנה הקרובה, נמשיך, לצד ימי הזיכרון והאזכרות, לחגוג ימי הולדת לילדים ולהורים שיציינו השנה 70, לעבוד, ללמוד, לבלות, לצחוק, לשמוח, לכעוס, להתגעגע וגם לבכות…

שלך בעצב ובגעגועים,

גלי